הדבר המרכזי שמשתק אותנו, אלו שסובלים מחרדה חברתית, הוא הפחד שישפטו אותנו ויבקרו אותנו והפחד שניכשל במה שאנחנו עושים.
המוח שלנו, גם החושב וגם תת המודע, עסוק כל הזמן במה חושבים עלינו ומגן עלינו מפני מתקפה דמיונית של האנשים שסובבים אותנו. בכל פעם שאנחנו נמצאים בחברת אנשים, אפילו אם זו רק הליכה ברחוב, אנחנו בטוחים שכולם מסתכלים עלינו ומחכים לרגע שנעשה טעות קטנה כדי להתנפל עלינו ולפגוע בנו.
אז מצד אחד, המוח שלנו בשום אופן לא יתן לנו להיפגע. זה התפקיד שלו, לשמור אותנו בחיים כמה שיותר זמן ולכן הוא מתחיל להפריש אדרנלין, כדי שבמידת הצורך נוכל לברוח מההתקפה במהירות הגבוהה ביותר. וזו הרגשת החרדה – דפיקות הלב המהירות, ההזעה ופיק הברכיים שאנחנו מרגישים.
ומצד שני, אנחנו נעשה הכל כדי לא למשוך תשומת לב, כדי שלא ירגישו בנו. נלך מעט מכופפים, עדיף בצמוד לקיר, נדבר בשקט או אפילו יותר טוב – לא נדבר בכלל. נעשה הכל כדי להיות שקופים.
אבל, האם זאת האמת?
האם לאנשים באמת אכפת מאיתנו?
האם לאנשים באמת אכפת איך אנחנו מתנהגים, מה אנחנו אומרים, והאם אנחנו עושים טעות?
שימו לב איך אתם מתייחסים לאנשים אחרים, גם זרים וגם מכרים. האם אתם עסוקים בכל רגע בלנתח את ההתנהגות שלהם?
מה אתם חושבים או עושים כשהם טועים או נכשלים?
אחת התובנות העמוקות ביותר שקיבלתי ועזרה לי להשתחרר מחלק גדול מהחרדה החברתית ומפחד הקהל, היתה הידיעה שבעצם לאף אחד לא אכפת ממני. לא בקטע של רחמים עצמיים ומסכנות, אלא הידיעה העמוקה שרוב האנשים, רוב הזמן עסוקים בעצמם ולא מבחינים בטעויות ובכשלונות הקטנים שלי. מאז שהבנתי את זה, הפחד שלי לדבר ולהביע את עצמי בפני אנשים ירד בצורה דרמטית. אני כבר לא מפחדת לעשות ולנסות דברים חדשים ופעילויות חדשות. למשל לעשות רפטינג (כן, זו אני בתמונה, בצד שמאל…) או לצרוח ברכבת הרים…
אז מה אתם הייתם עושים ואיך הייתם מתנהגים אם הייתם יודעים שלאף אחד לא אכפת מהטעויות והכשלונות שלכם? אם הפחד שישפטו או יבקרו אותכם היה נעלם?
