למשל, יש שם עצה להתנהגות במסיבה: קחו כוס שתיה והסתובבו בין האורחים, מדי פעם עשו "לחיים" עם אחד מהאנשים, בלי לדבר, רק לחייך. הייתם מדמיינים את עצמכם ניגשים לאדם זר ועושים זאת?  לי בחיים לא היה האומץ לכך.

או עצה כזו: "לפני שאתם יוצאים לארוע/מצגת ערכו לעצמכם שיחת עידוד לפני המראה, דמיינו איך אתם פועלים בפתיחות ובביטחון". הכל טוב ויפה ולבד בבית אפשר לדמיין הכל אבל מה קורה ברגע האמת?

ניסתי לדמיין מראש בבית, איך אני בטוחה, פתוחה, מדברת ויוצרת קשר עם אנשים בחופשיות, אבל במציאות כל מנגנוני ההגנה ודפוסי ההתנהגות הישנים שלי שבו לפעול בצורה אוטומטית. הייתי מודעת אליהם אבל עדיין כמעט ולא יכולתי להשתחרר מהם. היה לי מחסום פנימי חזק שמנע ממני לפעול כפי שרציתי. וגם אם בדרך נס קיבלתי אומץ להתנהג אחרת, הרגשתי מגושמת ולא טבעית.

קשה מאד לפעול בניגוד למנגנוני ההגנה שטבועים בנו עמוק ולכן המדריכים האלו יוכלו לעזור לכם אחרי שתטפלו בהם. טיפול שמנטרל את המנגנונים האלו יאפשר לכם לאמץ את העצות שמופיעות במדריכים ולהתנהג לפיהן בצורה טבעית וזורמת.

הפוסט האם המדריכים לטיפול בחרדה חברתית שווים משהו? הופיע ראשון בדליה בר-יצחק

הפוסט מה מונע ממך לטפל בחרדה חברתית ואיך להתגבר על זה הופיע ראשון בדליה בר-יצחק

מוכר לכם המצב הזה?

במשך הרבה שנים הרגשתי כך כלפי הטלפון. לא הצלחתי לדבר עם אנשים בטלפון ולא ידעתי איך להתגבר על הפחד הזה.

לפני כל שיחה ישבתי שעות מול הטלפון, מנסה לחשב את הזמן המדוייק שבו אפשר להתקשר מבלי שזה יפריע לאדם אליו אני רוצה להתקשר. וכשהגיע הזמן להתקשר, שוב לא יכולתי לבצע את השיחה. בראש עברו לי מלא מחשבות שמנסות לחזות כל מצב אפשרי ומה אני אגיד. מה לומר אם הוא לא יכול לדבר, מה להגיד אם הוא כן יכול לדבר… לפעמים הייתי רושמת על דף את כל האופציות כדי לא לשכוח. לא שזה עזר לי, עדיין היה לי מאד קשה ליזום את השיחה. גם כשהצלחתי אחרי הרבה מאמץ, הקול שלי רעד, הזעתי ושכחתי חצי ממה שרציתי להגיד…

אחד התהליכים שעברתי, נגע בדיוק בנקודה הזו.

ישבתי על הכסא באחת מהסדנאות של המסע, מנתקת את עצמי מרעשי הסביבה ומקולות האנשים שעוברים גם הם תהליכים מסביבי ומתמסרת לקול של המטפלת… הולכת ונרגעת כשהיא מנחה אותי לנשום, להרפות את הגוף ולאפשר לכל הרגשות להיות…
"תדמייני מצב בו את צריכה להתקשר למישהו, אולי כזה שאת לא מכירה. תריצי את המצב הזה בדמיונך בהילוך איטי, כך שאת מאפשרת לרגש שנמצא שם להופיע עכשיו".
אני מדמיינת את עצמי ליד הטלפון ומרגישה את המחסום הפנימי שלא מאפשר לי להתקשר. ככל שאני נכנסת עמוק יותר לתוך הסיטואציה  הזו , מתחילים להופיע הרגשות השונים – פחד, מבוכה וחוסר נעימות כללי שהולך ומתגבר. יחד איתם גם הופיע זכרון מגיל שלוש או ארבע. הנחתי את הזכרון בצד והמשכתי להתמסר לתחושת המבוכה והפחד. ככל שהתמסרתי יותר והנחתי להם להיות, בלי פרשנות וסיפורים, הם התגברו והתגברו. ואז, ברגע אחד הם נעלמו ובמקומם הופיעה שלווה גדולה. התמסרתי גם לשלווה וככל ששקעתי בתוכה, התעצמה גם תחושת האהבה האינסופית, וההרגשה והידיעה שאני חלק בלתי נפרד מהאינסוף הזה.

"ועכשיו תדמייני את עצמך יושבת ליד מדורה חמה ומגוננת, ולידך יושב המדריך הרוחני שלך. מולכם נמצא גם מסך וידאו שעליו מוקרן הזיכרון הישן הזה", היא ממשיכה להנחות אותי.
אני מזהה את המדריך שלי, הוא תמיד מגיע לעזור לי בתהליכים. אני לא רואה את המסך, אבל נזכרת במה שקרה לי בגיל ארבע.  אני נמצאת בבית, ליד הטלפון. הוא מונח על המזנון, ליד ערימת דואר וספרים. אני רוצה לצלצל לאבא שלי, לעבודה.  אמא שלי נותנת לי את המספר ואני מתחילה לחייג, מצפה שהוא יענה לי.
"אבא?" אני שואלת ומהצד השני עונה מישהי בקול כעוס "את מי את צריכה?" אני כל כך נבהלת מהמענה הלא צפוי ומייד מנתקת את השיחה. אמא שלי לא ממש מבינה את מה שקרה ולא עוזרת לי להתגבר על זה.

המטפלת ממשיכה בתהליך "תעצרי את הסרט ותזמיני את עצמך הילדה לכאן, ואת האנשים שקשורים בזיכרון הזה".
אני הילדה הקטנה מגיעה, גם ההורים שלי והאישה שענתה לטלפון. אני הילדה מספרת להם מה אני הרגשתי בזמן השיחה הקצרה הזו ואחריה. איך נבהלתי ולא ידעתי מה להגיד, וכמה פחדתי שאם אתקשר שוב, שוב יצעקו עלי מהצד השני של הטלפון. האישה שענתה לי מצליחה להבין את הפחד שלי, ומסבירה גם את הצד שלה. גם היא לא הבינה מי מתקשר ורק אומר "אבא" ורק רצתה לעזור, כי יש שם הרבה "אבות" שעובדים. היא גם לא הבינה למה ניתקתי ולא הרגישה טוב עם זה. אחרי שהבנו אחת את השניה , סלחנו זו לזו ונפרדנו באהבה.

"אילו משאבי נפש, ידיעות ותובנות יכולים לעזור לך?" שואלת המטפלת, "תשאלי את עצמך הילדה, מה היה יכול לעזור לה באותו הרגע לא להיבהל כל כך".
אני הילדה חושבת לרגע ואז אומרת "הייתי רוצה לקבל אומץ, ויכולת לדבר ולהביע את עצמי, אני רוצה גם לדעת איך לענות מהר למה שאומרים לי. אני רוצה לדעת גם איך להבחין מתי באמת כועסים עלי ומתי זה בדמיון שלי… אה.. ואני רוצה גם חוש הומור וקלילות".

"נהדר!" אומרת המטפלת וממשיכה "אז תראי את המדריך שלך מחזיק צרור של בלונים שמכילים את היכולות האלו והוא מגיש אותם לעצמך הילדה, והיא לוקחת כל בלון כזה ושואפת אותו לתוכה. וכל תכונה כזו נטמעת בכל התאים ובכל ההוויה שלה".
אני מדמיינת את זה ושואפת בעצמי כל תכונה כזו. אני ממש מרגישה איך הגוף שלי מתמלא בכל הידיעות והתכונות האלו.

כשכל הבלונים נשאפו, המטפלת מבקשת ממני לשחזר שוב את הזיכרון, ולשים לב מה השתנה בו. אני שוב רואה את עצמי ליד הטלפון, מחייגת, אומרת "אבא?" וכשהאישה מהצד השני עונה לי "את מי את צריכה?" אני עונה לה "את אבא שלי". היא שואלת מי זה, ואני אומרת לה את שמו. היא מעבירה את השיחה. אני מרגישה הרבה יותר טוב, שהצלחתי לעשות את זה.

אנחנו מסיימות את התהליך ואני מרגישה ויודעת שחלק מהפחד השתחרר. בדמיוני אני כבר מסוגלת להתקשר לאנשים ללא פחד.
עם הזמן שחולף, הדמיון הפך למציאות, והיום הרבה יותר קל לי לדבר עם אנשים בטלפון.

ועד שגם אתם תעברו תהליך כזה, הנה עצה קטנה – כשאתם רוצים להתקשר, פשוט עשו זאת, מבלי לחשוב. כי ככל שחושבים ומנסים להתכונן, רמת החרדה עולה וקשה יותר לעשות את זה. תסמכו על האינטואיציה הפנימית שלכם, שתכוון אותכם להתקשר בזמן המתאים ביותר.
אתם יכולים גם לשאוף פנימה תכונות ומשאבים שיעזרו לכם, כמו שעזרו לי: אומץ , קלילות, יכולת להביע את עצמי בקלות, חוש הומור וכל מה שעוד יכול לעזור לכם.

הפוסט איזה מכשיר נפוץ מפחיד במיוחד את מי שסובל מחרדה חברתית? הופיע ראשון בדליה בר-יצחק

חג שמח!

הפוסט איך להתגבר על חרדה חברתית בליל הסדר הופיע ראשון בדליה בר-יצחק